פסק-דין בתיק ת"א 27291-11-10

1. בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף, מפאת התיישנות, שיהוי, העדר עילה ומעשה בית דין.

התובעת, שרותים לנגב חברה לשרותים ואחזקה בע''מ (להלן- " התובעת"), הגישה תביעה לסעד הצהרתי אשר יקבע כי הקצאת המניות בחברת מלון זוהר י-ם בע''מ (בפירוק) (להלן- " זוהר- ים" או "החברה") מיום 2.10.91, בטלה מעיקרה, מאחר ובוצעה באורח מוטעה וללא החלטה של החברה ומוסדותיה. כסעד נלווה התבקש צו מניעה אשר ימנע את חלוקת הכספים ל - Ontario Ltd (להלן- " אונטריו") בהתאם לחלקה בהון המניות, שנוצר בעקבות ההקצאה.

רקע

2. חברת זוהר- ים, הבעלים של מלון זוהר ירושלים, הינה חברה בפירוק אשר, ביום 25.2.91 מכרה 50% מהון המניות שלה לאונטריו. בעקבות הקצאת מניות שבוצעה ביום 2.4.91, הייתה אונטריו לבעלת 54.35% מהמניות הרגילות של החברה.

ביום 2.10.91 שלחה אונטריו באמצעות בא כוחה, עו''ד מיכאל גרודה, הודעה לרשם החברות, לפיה זוהר - ים הקצית לה 238,843 מניות רגילות; הקצאה זו (להלן- " ההקצאה") הובילה לכך שאונטריו הפכה לבעלת 78.17% מהמניות הרגילות בחברה. רשם החברות ביצע את הרישום שהתבקש. ביטולה של הקצאה זו עומדת בבסיס התביעה שבפני.

3. ביום 1.1.95 הוגשה בקשה לפירוק חברת זוהר- י-ם. ביום 5.5.96 קבע ביהמ"ש כי יש למנות מפרק זמני לחברה וביום 7.1.97 ניתן צו פירוק קבוע. מעת מתן צו הפירוק הזמני, פעלה התובעת בדרכים שונות על מנת להביא לביטול ההקצאה:

ביום 19.6.96 פנה בא כוחו של זאב גוטמן ז"ל, בעל מניות בחברת זוהר-ים, אל מפרקיה הזמניים של החברה בבקשה לבדוק את טענותיו כי ההקצאה בוצעה שלא כדין. ביום 20.7.96 חזר על הבקשה בשמה של שרותים לנגב, היא התובעת כאן. המפרקים הבטיחו כי הנושא יבחן.

ביום 31.1.02 שוב פנתה התובעת אל מפרק החברה דאז, בדרישה כי יפעל לביטול ההקצאה. משלא נענתה, הגישה ביום 7.3.02 בקשה דחופה למתן הוראות לבית משפט זה (בש''א 8035/02 במסגרת פש''ר 1520/95), בו בקשה כי אורה למפרק להגיש תביעה כנגד אונטריו ומנהלה בגין פעולות שונות, וביניהן ההקצאה.

ביום 21.4.06 פנתה התובעת אל עו''ד גרודה בנסיון לברר מה היו המסמכים עליהם סמך כשדיווח לרשם החברות על הקצאת המניות. ביום 26.6.06 התובעת לכונ''ר, מפרק החברה דאז, בבקשה כי יפעל לביטול ההקצאה, וזה השיב לה ביום 21.11.06, כי העניין הועבר לטיפולו של המנהל המיוחד.

ביום 4.11.07 הגישה התובעת עתירה לבג''ץ, בה עתרה למתן צו על תנאי כנגד הכונ''ר ורשם החברות שיורה על ביטול ההקצאה. בג''ץ דחה העתירה על הסף, בקובעו כי אינו הפורום הראוי לברור הטענות.

רק ביום 15.11.10, כתשע עשרה שנה לאחר הדיווח בדבר ההקצאה, הגישה התובעת תביעה לבית משפט זה וביקשה את ביטול ההקצאה.

טענות הצדדים

4. המדינה עותרת לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, מאחר והוגשה למעלה משבע שנים לאחר היווצרות העילה. העובדה כי התובעת פעלה בדרכים שונות לביטול ההקצאה אין בה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. בניגוד לעמדת התובעת, לא מדובר בארוע עוולתי נמשך, שכן מדובר בארוע שהנזק, הנטען שנגרם ממנו - דילול אחזקותיה של התובעת בחברת זוהר-ים - התגבש במלואו מיד עם ההקצאה. מעבר לנדרש, מוסיפה המדינה כי התביעה הוגשה בשיהוי רב ואין בידי התובעת הסבר מספק לשיהוי זה.

עוד נטען כי, דין התביעה להידחות על הסף אף מחמת העדר עילה. באם התובעת מלינה על עצם החלטת ההקצאה, הרי שעליה להפנות את טענותיה לאונטריו. באם התובעת מלינה על רישום ההקצאה, הרי שרשם החברות לא התרשל בבצעו את ההקצאה מאחר ובהיות הרישום דקלרטיבי בלבד לא היתה עליו חובה, במקרה זה, לודא את אמיתות הדיווח; התובעת אף לא הוכיחה כי נגרם לה נזק כלשהו כתוצאה מעצם הרישום.

5. אונטריו סבורה, אף היא, כי התביעה התיישנה ואף הוגשה בשיהוי. לשיטתה, התובעת ידעה על ההקצאה החל מהמועד בו נשלחה ההודעה אל רשם החברות - 2.10.91 - ועל כן מרוץ ההתיישנות החל ביום זה. לכל המאוחר, ידעה התובעת דבר ההקצאה ביום 16.12.92, כפי שניתן לראות מפרוטוקול ישיבת מנהלים של חברת מלון זוהר באר שבע בע''מ (נספח י"ג לכתב ההגנה של אונטריו). פרוטוקול זה מלמד כי מנהלי מלון זוהר באר שבע - אשר נהלו אף את התובעת - היו מודעים להקצאה. בפניותיה של התובעת לגורמים שונים אין כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, מה עוד שפניות אלה לא נעשו אל אונטריו עצמה. מרוץ ההתיישנות אף לא נעצר עם הגשת בש''א 8035/02, מאחר ובקשה זו לא הופנתה כלפי אונטריו ואף לא התייחסה ישירות לנושא התביעה. תביעה ראשונה נגד אונטריו הוגשה רק עם העתירה לבג''ץ בשנת 2007, הרבה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, והגשת התביעה בזו העת, פגעה ביכולתה של אונטריו להתגונן.

אונטריו מוסיפה וטוענת כי מאחר וחולקה לבעלי המניות מקדמה על חשבון דיבידנד לפי שיעור אחוזי המניות ברשם החברות, והתובעת לא התנגדה לחלוקה זו, הרי קיים מעשה בית דין באשר להקצאה.

6. עו''ד גרודה סבור אף הוא כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, מאחר ועובדות התביעה היו ידועות לתובעת לכל המאוחר בשנת 1996 אולם התביעה הוגשה רק בשנת 2010. לחילופין, על התביעה להידחות מפאת שיהוי וגרימת נזק ראייתי, מאחר ולאור הזמן הרב שחלף, האסמכתאות הנדרשות להגנתו אינן בידו עוד וידרשו ממנו מאמצים רבים להשיגן. עו''ד גרודה אף מדגיש כי פניית התובעת אליו בבקשה למסמכים נעשתה 16 שנה לאחר ההקצאה - כלומר, גם לו היה נענה לה לא היה בכך לשנות דבר לעניין ההתיישנות.
7.  התובעת סבורה כי התביעה לא התיישנה. לשיטתה, מדובר בעילה מתחדשת אשר נוצרת בכל יום מחדש ועל כן, כל עוד הרישום לא תוקן לא תחול התיישנות. היא אף סבורה כי מאחר ואין ראיה לביצוע ההקצאה מלבד הרישום המטעה, לא ניתן לטעון להתיישנות. לעניין השיהוי, מדגישה התובעת כי פעלה במשך כל התקופה, כמיטב יכולתה, על מנת לבטל את ההקצאה. התובעת אף סבורה כי עו''ד גרודה מנוע מלטעון לקיומו של נזק ראייתי לאחר שנמנע מהצגת מסמכים שהתבקשו ממנו מוקדם יותר.

התובעת מוסיפה וטוענת כי קיימת לה עילה כלפי רשם החברות, מאחר והרשם התרשל בקבלת ההודעה שנמסרה לו שלא לפי דרישות החוק וללא יפוי כוח, המסמיך את עו''ד גרודה לפעול בשם חברת זוהר-י-ם. אין מקום לקבל הטענה, כי הרשם אינו צריך לודא את קיום ההקצאה,  מפאת תקנת הציבור. הרישום הוא אמנם דקלרטיבי, אולם גם ככזה עליו להיות נכון, וחשיבותו הרבה של הרישום הנכון, אף מצדיקה את הארכת תקופת ההתיישנות.